היום הראשון של הפלייאוף כבר מאחורינו. הקרו אתמול דברים מיוחדים שידברו עליהם עוד 50 שנה? כששכבתי בבית החולים (סתם, ללא סיבה; כנראה שרצו להבטיח שקשיש דפוק כמוני לא יחזור לים!) ביום ששי משועמם לחלוטין, החלטתי להעביר את הזמן בנסיון לזכור רגעים מיוחדים מכל שנותי ב-NBA, כשליש או רבע מהם חזיתי בעצמי, פיזית, משולחן העתונאים, ואת השאר מהטיווי. בכל מקרה נכנסתי לגוגל להזכיר פרטים ששכחתי. הנה כמה מהם, שוב ללא כל סדר כרונולוגי או הגיוני, פשוט כפי שהם קפצו לזכרוני: (אתגרון: יהיה נחמד אם בתגובות תוסיפו רגעים מיוחדים הזכורים לכם שאני החמצתי או לא חשבתי עליהם, ותוסיפו אותם בתגובות. לפני שאוסיף רגעים גדולים חדשים, אקרא מה אתם כבר הכנסתם)

השלשה של דאנקן

משחק הפלייאוף הראשון בין הספארס והסאנס ב-2008.  הארכה. 4 הדקות ו-50 השניות עוברות ביעף. הסאנס מובילה ב-3. מאנו ג'ינובלי נייכנס לסל, אבל שתי נקודות לא תספקנה כשנותרו3-4 שניות. הוא זורק כדור החוצה למישהו מאחורי הקשת. המישהו היה טים דאנקן שמתרומם לדאנק מדאונטאון, וסוויששש…השלשה היחידה בקריירה שלו בפלייאוף. הוא משווה. בהארכה השנייה הספארס מנצחים 115-117.

 הקרב בין לארי ודומיניק

המשחק ה-7 ב-1988.  קרב לפנתאון בין הדור החדש (לארי בירד) והדור הישן ('ניק', דומיניק וילקינס, מיסטר 'היילייט'). משום מה השניים שכחו שזה משחק שביעי קובע והתחילו קרב של "TIT FOR TAT". זיג עבור זאג. "מה שאתה עושה, אני יכול לעשות יותר טוב".  היה זה הדו-קרה האישי הגדול ביותר הזכור לי מכל משחקי הפלייאוף. דומיניק זכה בקרב עם 47 נקודות שיכולות לשמש להיילייט של ה-NBA ל-100 השנים הבאות ללא כל תוספת. לארי אינו מרחף כמו דומיניק אך הוא קבר 34 מקרוב ומרחוק, מימין ובשמאל. הסלטיקס ניצחה למרות ההצגה הבלתי נשכחת של דומיניק. אבל הנצחון היה רק כדי להפסיד לבד-בויז מדטרויט בגמר אליפות המזרח.

ההצגה של דוויין ווייד שלא תישכח לעולם

השנה היא 2006. רובכם מבוגרים מספיק לזכור.  לא היה לדוויין כל משחק מיוחד. היו לו ארבעה מיוחדים, אחד אחרי השני.  הממוצע שלו לארבעת המשחקים היה 39.3 נק', 8.3 ריב', 3.5 אס', 2.5 גניבות, ו1.0 חסימות ב-44.6 דקות למשחק. לאף שחקן בהסטוריה לא היתה סידרת גמר כזאת, אפילו לא למייקל ג'ורדן. דוויין ווייד של 2006 לא יישכח לעד.

וויליס ריד עולה על הפארקט

1970. משחק שביעי במדיסון סקוור גארדן בין הניקס והלייקרס. היה כזה טרוף לאקרדיטציות מהמדיה שלעתונאי זוטר מההולי לנד נתנו רק אקרדיטציה לאולם התיאטרון בגארדן לחזות במשחק על מסך ענק. העדפתי לשבת בבאר של מקאולי ברח' 38 והשדרה ה-8 עם כל האוהדים וליהנות מהמשחק עם הטוהדים, ורק כשהמשחק הסתיים מהרתי את ה-100 מטרים לאולם להיכנס לחדרי ההלבשה ולמסיבות העתונאים.  כשהניקס הובילו ב-10 נק' שתי דקות מהסוף (שניגמר 99-113) כבר מהרתי לאולם. לוויליס ריד הפצוע והמדדה היה משחק חלש מאד של 4 נקודות. אבל נגד ווילט צ'מברליין מהלייקרס, וולט פרייזר (גיבור המשחק עם 36 ק' ו-19 אסיסטים!), ביל בראדלי, ודייב דהבושר היו זקוקים ל-LIFT הפסיכולוגי שכניסתו של וויליס ריד הפצוע 10 או 15 שניות לפני שריקת הפתיחה נתן להם. הקהל נעמד על רגליו בשאג בטרוף. וויליס החמיץ את המשחק הששי בגלל נקע במפרק כף הרגל שהתנפח כאשכולית. במשחק השביעי הוא בקושי היה מסוגל ללכת, שלא לדבר על לשחק. אבל עצם עמידתו על הפארקט ברגעים שהוא עמד עליו היה ה-LIFT שהניקס היתה זקוקה לו, במשחק שלא אשכח לעד.

מג'יק משחק סנטר ופוינט גארד באותו משחק

כולם זוכרים את משחק 1980 בין הלייקרס והסיקסרס.  היה זה המשחק ה-6 בפילדלפיה.  קרים עבדול ג'אבר נאלץ להחמיץ את המשחק.  הוא אפילו לא הצטרף לטיסה. מג'יק בן ה-20 אמר לפט ריילי "תן לי לשחק סנטר". אני לא יודע באיזה תפקיד בדיוק הוא שיחק כי הוא היה על כל הפארקט, קלע 45 נק' וקטף 15 ריב', ומצא זמן גם ל-7 אסיסטים.  הוא הביא עם האליפות הזאת את הראשונה מ-4 בשנות ה-80 באחד המשחקים המופלאים אי-פעם בסידרת הגמר מאז ומתמיד. רק צ'ארלס בארקלי נתן משחק עם מספרים טובים יותר באחד ממשחקי הפלייאוף שלו שכבר שכחתי בדיוק איזה היה.

האליפות האחרונה של ביל ראסל

השנה היתה 1969.  ללייקרס היתה את אחת הקבוצות הטובות שאי פעם עלו על הפארקט: ג'רי ווסט, וילט צ'מברליין, אלג'ין ביילור, קית' אריקסון, 'הפי' היירסטון, מל קאונטס הענק, ג'וני איגן הפוינט גארד הפלאי מפרובידנס קולג', ואחרים.  לסלטיקס היתה זו שנת מעבר: ביל ראסל וסם ג'ונס בעונתם האחרונה. בוב קוזי וקייסי ג'ונס כבר פרשו. ג'ון הבליצ'ק הגיע אבל דון נלסון, דון צ'ייני, וביילי האוול לא היו טובים מספיק עבור הלייקרס. המשחק השביעי בפורום, ובעל הלייקרס ג'ק קנט קוק כבר ציווה להרים בלוני ענק במעלי הראפטרס שיפלו עם שריקת הסיון. אבל היה ביל ראסל. הוא אמר לחבריו: "אם הבלונים האלה נופלים, אני מכריח אתכם לאכול אותם!". זה הספיק.  ראסל כבר לא יכול היה לשחק – הוא קלע רק 6 נק' ווילט צ'מברליין היה קומיננטי לחלוטין, אבל במשחק הזה ג'ון הבליצ'ק נולד לתחייה, קלע 26 כשראסל צורח כל התקפה 'תנו ת'כדור לצ'אק! תנו ת'כדור לצ'אק", ודון נלסון קלע סל נצחון עם שימוש בקרש לנצחון בלתי יאומן לחלוטין שנתן לראסל טבעת נוספת ואחרונה מה-11 שלו.

"הזריקה האחרונה" של מייקל

הזריקה האחרונה של מייקל ג'ורדן במשחק ה-6  בגמר של 1998 היתה אולי הרגע הגדול ביותר של השחקן הגדול בכל הזמנים. זאת לא רק הזריקה. זאת ההטעייה שבן ה-35 הטעה את שומרו ביירון ראסל מיוטה ג'אז, הטעייה שאולי היתה מעורבת בה גם דחיפה קטנה שהזיברה העלימה עין ממנה.  רגע, לפני כן היתה גניבת כדור של מייקל מקרל מלון שהביאה בכלל למצב שתארתי. מלון עדיין טוען שמייקל עשה עליו פאול בגניבת הכדור. הסל האחרון של מייקל היה האחרון מ-8 נקודות רצופות שהוא קלע במשחק שהיה למעשה 'אבוד' לבולס, אילולא מייקל ג'ורדן. מייקל קלע 45 נק' במשחק הזה שהיה האחרון ששיחק בבולס, והטבעת הששית שלו.  

"הבליצ'ק גונב ת'כדור…הבליצ'ק גונב ת'כדור…!!!"

אולי קריאת שדר הספורט המפורסמת ביותר בכדורסל.  1965, גמר המזרח בסידרת הכדורסל הגדולה ביותר אי-פעם, כולל סידרות משחקי הגמר. זה היה בוסטון סלטיקס הנפלאה במלוא כוחה עם ביל ראסל, קייסי ג'ונס, סם ג'ונס, הבליצ'ק, טומי היינסון, תום 'סאץ" סנדרס, דון נלסון, לארי סיגפריד, ווילי נאולוס, נגד הפילדלפיה סיקסרס עם וילט צ'מברליין, צ'ט וולקר, האל גריר, בילי קנינגהאם, לוק ג'קסון, ארט היימן, וולי ג'ונס, בובי וייס והאחרים. אני לא יכול לחשוב על שתי קבוצות טובות יותר.  ג'וני מוסט היה השדר, השדר של הסלטיקס שגדול ממנו לא היה, ושקולו הצרוד עדיין מצלצל באוזני. משחק שביעי. מסירה מהאל גריר – היכל התהילה אמרנו? – לוילט צ'מברליין, והסיקסרס מנצחת. מסירה של האל גריר ואז ה-"HAVLICEK STILLS THE BALL…".

 סטטיסטיקות מעולם אחר במשחקי פלייאוף

1. לארי בירד טריפל דאבל משחק 6 ב-1986: 29 נק', 11 ריב', 12 אס' במשחק ה-6 והאחרון נגד יוסטון שנתןלציפור MVP ורקורד שאולי לעולם לא יישבר של 1-50 במשחקי בית בעונה הרגילה ובפלייאוף לבוסטון סלטיקס. 2. ג'יימס וורת'י, משחק שביעי נגד דטרויט ב-1988: 36 נק', 16 ריב', 10 אסיסטים כשהלייקרס עושים REPEAT ראשון מאז הסלטיקס ב-1969. 3. שקיל או'ניל, 28 נק', 20 ריב', 9 אסיסטים, ו-8 חסימות. חסר לו אסיסט אחד ושתי חסימות לקוודרופל-דאבל במשחק הראשון של 2001. 4. ה-BIG FUNDAMENTAL גבר על BIG DIESEL שנתיים אח"כ כשלטים דאנקן  חסרו שתי חסימות לקוודרופל דאבל משלו כשהספארס גברו על הלייקרס במשחק 6 ב-2003.

אלן אייברסון שורף 48 על הלייקרס, אבל הלייקרס מנצחת את המלחמה

הלייקרס (ואני, וכמוני כל אוהדי אלן אייברסון) לא ישכחו לעולם את 48 הנק' שהוא שפך עליהם בפלייאוף של 2001. לאייברסון המסכן לא היתה מספיק עזרה לנצח את כל הסידרה, אבל במשחק הראשון הוא קלע 48 ב-41 זריקות, ונצחון בהארכה 107-101. במשחק הזה ללייקרס לא היתה תשובה ל-"THE ANSWER"! 

MICROWAVE שורף את הלייקרס

משחק חמישי, 1990. הפיסטונס לוחמת נגד הלייקרס בנסיון ל-REPEAT. הלייקרס מובילה ב-7. וויני ג'ונסון קולע את 8 הנקודות האחרונות. הלייקרס מובילה שוב. עם 0.7 שניות מייקרווייב זורק ג'אמפ בחצי סיבוב מ-14 רגלים ומביא אליפות שנייה רצופה לבד-בויז מדטרויט.

24 מ-24 מהקו לנוביצקי

זוכרים את המשחק הראשון של גמר המערב מ-2011, שנת האליפות של דאלאס? נגד הת'אנדר הוא נותן את משחקו הטוב בקריירה כשהוא קובר 12 מ-15 – הרוב מרחוק – ומוסיף 24 חיצים מהקו, במשחק בו הוא קולע 48  נק', שיא קריירה לגרמני.

ווילט צ'מברליין מכפר על הרבה עוונות

מה לא ליכלכו על וילט צ'מברליין? מספיק לקרוא את ספרו של ביל סימונס "BOOK OF BASKETBALL" כדי להבין את ההשמצות והניבולים שה-"BIG DIPPER"  חטף משך כל הקריירה. אגב, אני לא מאמין שביל סימונס ראה את צ'מברליין משחק אפילו פעם אחת החייו – ביל צעיר מדי – אבל לכתוב משמועות תמיד אפשר. בכל אופן, הוא היה ידוע כאגואיסט ואינדיבידואליסט, ווילט עצמו מסביר שהרבה מזה נבע מחוסר בטחון. כך או כך, ב-1972 בסידרה הגמר נגד הניקס ב-1972 וילט היה פצוע בפיסת ידו ובקושע הצליח ללפות את הכדור.  במשחק הזה לפחות הוא הקריב אתעצמו כשהוא נאנק מכאבים ובכל זאת מצליח לקלוע 24 נק' , לקטוף 29 ריב', לחסום 6 זריקות, ולהוביל את הלייקרס לאליפות למרות נקע בפרק היד שגרם לנפיחות שנראתה כאילו כדור פינג פונג הודבק לפיסת ידו. כמובן שזריקה נגד כאבים עזרה לבן ה-35 הזה, אבל אסור לשכוח את 29 הריבאונדים שלו שהיו הגורם החשוב ביותר בנצחון הלייקרס.

דיקמבה מוטומבו שוכב על הפרקט עם הכדור וממרר בבכי

סידרת 1994 כשדנבר נאגטס הופכת לקבוצה המדורגת 8 הראשונה לנצח הסידרה את מס' 1 (סיאטל סופרסוניקס). הוא נשכב עם הכדור מיד עם שריקת הסיום ולא הפסיק למרר בבכי כמה דקות ממש.  (המדורגת ה-8 היחידה להגיע לגמר היתה הניקס של אלן יוסטון עם זריקת הנצחון נגד ההיט במשחק ה-5.)

ביל וולטון הגדול נגד הסיקסרס ב-1977

אני שואל את עצמי עד היום איזה סנטר יכול היה ביל וולטון להיות אילולא שבר את עצמות כף רגלו שלא התאחו בצורה אידיאלית וגורמותלו כאבים עד עצם היום הזה. הוטא עדיין לא מסוגל לנעול נעליים, והולך עם חליפה ונעלי התעמלות רכות, ולפעמים אפילו עם נעלי בית.  במשחק ה-6 של 1977 נגד הסיקסרס ודוקטור ג'יי, ביל וולטון קלע 29, קטף  23 ריב', וחסם 8 עם 7 אסיסטים בנצחון 115-117, והאליפות היחידה עד עתה של פורטלנד.

"אם בירד היה שחור הוא היה סתם עוד שחקן טוב"

גמר אליפות המזרח, 1987. הפיסטונס נגד הסלטיקס. משחק 5. הפיסטונס מובילים 107-106. שניות לסיום. הכדור של אייזיה תומאס. המשחק סגור? לארי בירד לא חשב כך. אייזיה מוסר לביל למבייר, ולארי בירד החליט עוד לפני המסירה שהיא כנראה הולכת ללמבייר, והוא ניבא נכון: הוא נע לעבר קו המסירה עוד לפני שהכדור יצא מידיו של אייזיה. לא רק שגנב את הכדור, אלא במבט צדדי ראה את דניס ג'ונסון רץ לעבר סל דטרויט, ואליו הגיע האסיסט של בירד, וסל נצחון עם הבאזר, 107-108. בחדר ההלבשה אייזיה הדבור זרק את המשפט שבכותרת שהוא התנצל עליו מאה פעמים אחר כך. הסלטיקס המשיכה בסידרה נגד הלייקרס, והפסידה אותה בששה משחקים.